מחוויה אישית לגישה טיפולית מקצועית מאת יעל איתן-שילר MA פסיכולוגיה, מנחת קבוצות מוסמכת, מתמחה בטיפול אישי, זוגי ומשפחתי, מכון ברקאי. www.yaelschiller.co.il
א. "ילד שלי שעדיין לא נולד" – החוויה האישית שלי
"איני יודעת אם כבר נוצרת ואתה קשוב ומודע לשיחות האישיות שאני מנהלת אתך יום יום, שעה שעה, רגע רגע. איני יודעת אם אתה אחד או אולי יותר. יש משהו אחד שמעודד אותי בכל התהליך הזה והוא היכולת שלך, ילד שלי שלא נולד, להלחם, לשרוד ולהתגבר על כל המכשולים שבדרך, זאת משום שבגנים שהורשתי לך מצוי גן הלחימה ברמה גבוהה ביותר. אני מרגישה, כאמא שלך שעדיין לא נולדה להיות אמא, שאני צריכה לעודד אותך ולחזק אותך יום יום ע"מ שתדע על הכוח הזה שהורשתי לך ושתוכל להשתמש בו כדי לשרוד.
ילד שלי שלא נולד, אולי שניים, על שניכם אשמור ברגע שתיוולדו אבל כרגע אתם צריכים להסתדר שם לבד. אמא שולחת לכם נשיקות ואנרגיות חיוביות לעבור הכל בהצלחה. מחכים לכם פה בכל יום ובכל רגע כ"כ הרבה אנשים אהובים.
יש לי את היכולת להכיל אתכם ולאהוב אתכם כמו שמעולם לא הייתה לי.
באהבה רבה,
אמא"
4.11.02
הסדנא לנשים ולזוגות המטופלים בטיפולי פריון נולדה מהבטן. הייתה זו לידתי השנייה. את תאומי שנוצרו בקושי רב ילדתי באוגוסט 2003. זו הייתה לידתי הראשונה.
ובלילה הזה חלמתי הרבה בהקיץ
ב"תקופה המרה", כפי שנקראת בספרים, התקופה של הטיפולים והציפייה העילאית להריון, עברתי שלבים שונים של התמודדות עם הבעיה. משלב ההלם והבלבול ושלב הבהלה והפחד ודרך חווית האובדנים הרבים שבדרך: אובדן הפנטזיה להיכנס להריון באופן ספונטני, אובדן התמימות הזוגית, הספונטניות המינית, אובדן מטרות החיים, סטטוס וביטחון עצמי, אובדן הנורמליות וכלה באובדני העוברים לאחר כל טיפול שנכשל. כשאני חושבת, בדיעבד, איך התמודדתי אני חושבת שנלחמתי כ"כ חזק ולא נתתי לעצמי להרפות וההרפיה האמיתית הייתה מס' ימים לאחר הלידה, כשהבנתי שזה באמת נגמר ושחלום חיי התגשם. יש לי ילדים, בן ובת, בשר ודם והם שלי, במציאות ולא בחלום.
"יעלי שלי, הלילה חלמתי שאני שוכב במיטה והילד שלנו, עם תלתלים שחורים, מנשק אותי נשיקות קטנות קטנות על הפה, והעיניים, והלחיים, והמצח והאף. נעם"
בעיות פוריות מציגות אתגרים רבים לקשר הזוגי. ההתמודדות הזוגית לא הייתה קלה והזמינה אותנו למסע עמום ולא ידוע. מה עושים כשאחד מבני הזוג מתמודד ע"י עימות ישיר עם הבעיה, שיחות עם אחרים והרבה עשייה בכיוון החלום ובן הזוג השני מעדיף שלא לדעת, לא לחשוב, לא לעשות, משותק מכאב, מבושה מפחד ומרגשי אשם.
…ובלילה הזה ריחפתי מעל עצמי
ההתמודדות עם הכישלון השני הייתה הקשה ביותר. עד אז הסיפור הדומיננטי שלי על עצמי היה, ששום דבר לא בא לי בקלות בחיים, כך שלא ציפיתי שאכנס להריון בהפריה הראשונה. יחד עם זאת, הייתי כבר בטיפול נפשי מזה שנתיים והתחלתי לבנות סיפור אלטרנטיבי המכיל בתוכו את ההצלחות ואת הדברים שבכל זאת באו לי די בקלות, כך שלאחר הטיפול השני הייתה לי תחושה טובה מאד שזה הצליח ושאני בהריון.
זר לא יבין, ובכל זאת
את הנחמה הגדולה ביותר בתקופה זו מצאתי בחדרו של הרופא השני שלי (פרופ' דניאל זיידמן). הוא, שבדיעבד הבנתי שלעבודתו וליחס שלו למטופלים יש הרבה מן הפוסטמודרניזם, שם עצמו מולי בגובה העיניים וטען שהוא אינו קוסם. הוא המומחה לעבודתו אך אני מומחית לגופי. הקשב שלו לאינטואיציות ולתחושות הבטן שלי והתייעצות עמי לפני כל טיפול אפשרו לי להיכנס לסיפור אחר תוך כדי הטיפולים – סיפור של תקווה ושל כוחות. הוחזרה לי תחושת השליטה על גופי.
ב. התמודדות עם אי פריון – מבט על הנפש
אני זוכרת את אחת הנסיעות שלנו בשבת לצפון, כשלצדנו בפקק רכב ובו הורים ושני ילדים לא חגורים, מקפצים ממושב למושב ונעם שאומר לי בכאב: "את מבינה למי יש ילדים?"
כשמישהו אומר לכם שאינכם יכולים להוליד ילד באופן ספונטני, בעוד שאלפי ילדים נולדים מדי שנה להורים שבכלל לא רוצים אותם או לא יכולים לדאוג להם, קשה שלא להרגיש שמשהו לא בסדר אתכם.
בגלל שפוריות קשורה באופן הדוק עם רעיונות של גבריות ונשיות, כשאומרים לאחד מבני הזוג שמשהו במנגנוני הפריון שלו לא עובד כמו צריך (הזרע חלש, החצוצרה לא תקינה, תהליך יצור הביציות פגום) זה תמיד גורר אחריו הפרעה מסוימת בתחושת הנשיות או הגבריות של בן הזוג שסובל מאי-פריון. הוא עשוי להרגיש פגום, בעל תדמית גופנית מעורערת, ולכך מתווספת ברוב המקרים האשמה עצמית וכעס על גופו שבוגד בו. כאשר אנשים כועסים יש משהו אחר מתחת לכעס, ברוב המקרים זה כאב, פחד, מצוקה גדולה.
כאשר מדרגים אירועים הגורמים ללחץ בחיים אי-פריון תמיד מדורג גבוה בסולם, כמו מוות של ילד או של ב"ז (Kedem at all, 90). אנשים מגיבים לפעמים כפי שהיו מגיבים למוות – בהתחלה בהפתעה ובהכחשה ואח"כ בפרקי זמן של זעם ורגשות אשם, חוסר ערך, עצב, דיכאון. אם באופן קבוע מתגלים הסימנים שעדיין לא הושג הריון, מתחיל להיווצר לבני הזוג סיפור דומיננטי על עצמם. במקרה זה זהו סיפור של כישלון וחוסר ערך והזוג נכנס למעמקי הייאוש. בכל פעם שטיפול מאכזב הזוג חווה אובדן. זה כמו לאבד את הילד שעליו חלמתם ואותו ראיתם בדמיונכם, קצת כמו לאבד את הפנטזיה הזוגית על איזה מין הורים תהיו, ואיזה ילד תבראו, איך תקראו לו ואת מי תשמחו עם בואו לעולם, אבל בשונה מאבדנים אחרים אובדן זה של הזוג אינו נראה או ידוע, מה שמקשה עליהם להשיג תמיכה והבנה למצבם.
לסבול מאי-פריון יכולה להיות חוויה משתקת ומבודדת. מעטים מאלה שלא עברו יכולים להבין אותה. ידידים ובני משפחה אינם יודעים, לעיתים קרובות, מה להגיד ואיך לעזור. ולזוג נדמה שבכל מקום שהם הולכים אליו ישנן נשים בהריון או זוגות הדוחפים עגלת תינוק, מה שמחזק אצלם את תחושת החריגות והבדידות (Daniluk, 01). לכן חשוב להתייחס לאי-פריון כאל בעיה זוגית ולא אישית. אי היכולת להוליד ילד בדרך טבעית היא האובדן ההדדי של הזוג ולא רק של בן הזוג הסובל מאי-פריון.
השלב הארוך הזה שבו הזוג נזרק בין תקווה שאולי יהיה להם ילד לבין ייאוש, שאולי לא, נקרא בספרות Immersion (Diamond at al.,99) זהו שלב של מהומה בקשר הזוגי. מוטרפים מהלחץ של הטיפולים הרפואיים, מאובדן הפרטיות והשליטה על הגוף, מההוצאות הכלכליות הנלוות ומההתלבטויות למי לספר ואיך, מתמודדים בני הזוג עם האתגר של חייהם. לזוגות שנמצאים במצב הזה תקופה ארוכה זה יכול להיות מאד שוחק ומכלה את המשאבים הפיזיים והרגשיים, שלא נדבר על המשאבים הכלכליים.
כמובן שיש הבדלים בין המינים בהשפעות הטיפולים ובצורת ההתמודדות עם הבעיה, ולא משנה אם אתה בן הזוג אשר סובל מהבעיה או לא. נשים בד"כ, חשופות יותר לחרדה, מתח, אשמה, כעס, עצב ודיכאון. ברוב המקרים הן מעדיפות לדבר ולבטא את רגשות התסכול, הכעס, העצב, האובדן והיגון שלהן. הסבל והמצוקה שלהן גדלים ככל שהן מרגישות יותר חוסר שליטה על גופן ועל חייהן. הן חשות שהן רוצות להתפרץ ואף מגלות שעוזר להן לבכות ולצעוק קצת, ובמקביל לא מפסיקות לפחד מההשפעה של מצבן הנפשי על הצלחת התהליך. בן הזוג, דווקא משום שאינו יכול לעשות הרבה כדי לפתור את הבעיה, יכול להתרגז או להתרחק וברוב המקרים אינו רוצה לדבר על הבעיה.
מה שחשוב לדעת זה, שלא תמיד ההתמודדות של המטופלים עם בעיה של אי-פריון היא שלילית לגמרי. המעבר דרך חוויה זו יכול לחזק את מערכת היחסים הזוגית, אם הזוג עובר את התקופה ביחד. בעקבות ההתמודדות עם הבעיה המטופלים יכולים למצוא עצמם מתמודדים בשיתופיות, באי הדחקה, משפרים את התקשורת בינם לבין אחרים, פותרים קונפליקטים באופן אפקטיבי יותר ואמפתים יותר לבן הזוג. רבים אפילו לוקחים זאת כהזדמנות להכיר טוב יותר את העצמי הפנימי שלהם, לצמוח מבחינה אישית ולהכיר את מטרות החיים שלהם, האמונות הפנימיות, הפילוסופיה האישית והשקפות העולם הקשורות לזוגות, לילדים ולהורות. זוגות אשר בוחרים לעבור את התקופה בצורה זו מוצאים שזה חיזק להם את תחושת האינטימיות ואת המחויבות לקשר, מה שמורגש מאד בשלב ההורות, כאשר הם מביאים אתם בשלות ומחויבות גדולה להורות בגלל הקשיים שעברו.
ג. טיפול נפשי נרטיבי בעבודה עם אנשים המתמודדים עם בעיות פריון
התרפיה הנרטיבית מציעה להתייחס לטיפול כאל תהליך סיפורי שבו האנשים המציגים את בעיותיהם "מספרים" ו/או "מספרים-מחדש" את סיפור חייהם.
העבודה הטיפולית עליה בחרתי לספר נעשתה בקבוצה אשר התקיימה בחודשים מאי-יולי 2004, ברצף של 12 מפגשים שהתקיימו פעם בשבוע. היא נועדה לנשים צעירות, שבשל בעיה של כשל שחלתי שחלותיהן לא מייצרות ביציות והן אינן יכולות להתעבר באופן טבעי וללדת ילד ביולוגי שלהן. לכן הן זקוקות לתרומת ביצית ע"מ להיכנס להריון. אצל רוב הנשים מדובר בבעיה שהתגלתה כבר בגיל ההתבגרות אך הייתה גם מטופלת אחת שחלתה בסרטן, שחלתה הוצאה והוקפאה בזמן טיפולי הכימותרפיה והוחזרה לגופה לאחר שהבריאה, אך היא אינה יכולה, בשלב זה, להמשיך בתהליך יצור הביציות.
מטרת הטיפול הקבוצתי הייתה לתת מקום לשיחות על הקושי ולבדוק את השפעות הקושי על חיי הנשים. חלק ניכר מהתהליך הוקדש לצמצום המקום שתופסת בעיית הפריון בזהות המטופלות, צמצום המקום שתופסים הכישלונות, אי היכולת וחוסר האונים והגדלת המקום של זהויות אחרות בתוך תפיסת העצמיות שלהן. כשנשים מגיעות לסדנה כזו הן, בד"כ, אוכלות, ישנות ונושמות את בעייתן וכמעט לא נשאר מקום בחייהן לדברים או לקשרים שבעבר גרמו להם להנאה ולסיפוק. המאבק במפלצת אי-הפריון מכלה את חייהן ולעיתים קרובות הן שוכחות כי זהותן מורכבת מיותר מאשר איכות הביציות, ממצב החצוצרה או הרחם שלהן.
ארבעת עקרונות הגישה הפוסט-מודרנית בטיפול היוו אבני יסוד בעבודתי עם הקבוצה
1. המציאות נשמרת דרך סיפורים (סיפור דומיננטי, סיפורים אלטרנטיביים)
לפי הגישה של הטיפול הנרטיבי לרובנו יש סיפורים רבים על עצמנו, על אחרים ועל מערכות היחסים שלנו. אחדים מהסיפורים מחזקים אותנו ומשפרים את הרגשתנו. אחרים עוצרים, מקטינים, מצרים ומחלישים אותנו או מביאים אותנו, את האחרים ואת מערכות היחסים שלנו למצב פתולוגי. סיפור מצר ומגביל אשר מתייחס אל עצמנו בצורה שלילית מעפיל על סיפורים אחרים ומסתיר אותם. כשסיפור רווי-בעיה הוא הסיפור הדומיננטי בחיינו, אנו נגררים שוב ושוב לאכזבה ולאומללות (Tomm, 89). הגישה הנרטיבית עוסקת הן בפירוק הסיפור הדומיננטי המצר והן בחשיפת סיפורים אלטרנטיביים.
בד"כ, המטופלים אשר מגיעים לקבוצות מהסוג הזה, או לטיפול אינדיבידואלי או זוגי, באים עם סיפור דומיננטי של כישלון. הם מרגישים שנכשלו בדבר כה בסיסי וטבעי שרבים אחרים מצליחים בו ללא מאמץ. הקושי הגדול עוטף את חייהם ואת זהותם, גורם להם למצוקה רבה וגורם להם לראות עצמם דרך המשקפיים של הבעיה.
רוב הנשים שהשתתפו בקבוצה (בשנות השלושים לחייהן), ידעו עוד בצעירותן על הבעיה – מה שהביא ליצירתו של סיפור דומיננטי מצומצם ומגביל על עצמן, הכולל בתוכו מוטיבים של בחורה פגומה, "סוג ב". מכיוון שלבעייתן לא נמצא עדיין הסבר רפואי לגבי הגורם לבעיה, הן חוזרות ומאשימות את עצמן ואת גופן.
העבודה דרך "קולות פנימיים"
אחת הדרכים לעזור לאנשים להרחיב את הסיפורים שלהם על עצמם היא העבודה דרך "קולות פנימיים" (פגי פן, מכון אקרמן, ניו יורק). כתרפיסטית, השתמשתי בעבודה דרך קולות פנימיים כדי לאפשר לנשים בקבוצה להתוודע ולחשוף את המקורות של הסיפורים הדומיננטיים ולהרחיבם.
השימוש בכתיבה בתהליך הטיפולי עוזר להביא לידי ביטוי על הנייר קולות פנימיים ועל ידי כך לחפש, לזהות, לחזק ולהרחיב זרעים של סיפורים אלטרנטיביים מועדפים. עצם האפשרות של שיחות עם הבעיה כבר משנה את הבניית המציאות.
לנשים בקבוצה היה מונולוג פנימי שלילי – "נכשלתן, אתן חסרות תקווה, לא שוות, ולא ראויות לאהבה שווה". בהינתן האפשרות לענות לעצמן (במכתב שהתבקשו לכתוב לעצמן בגיל ההתבגרות) התאפשר גילוי של קולות אחרים – חיוביים יותר, בטוחים יותר, חזקים יותר, אשר התעמתו עם המונולוג השלילי.
באמצעות הכתיבה הטיפולית ניתן להשפיע על דימוי הנערה המופנמת בכל אחת מהנשים. דימוי זה הוא לפעמים דימוי צר ומגביל, המשפיע על הדימוי העצמי שלהן כנשים, על מערכות היחסים והקשרים שהן תצורנה ועל איך שתתפוסנה את המציאות, את עצמן ואת החיים. המטרה היא להרחיב את דמותה של הנערה המופנמת בתוכן כדי להשפיע על ההווה.
דוגמה לכך מחיי הקבוצה:
שירה (שם בדוי): "כשהתיישבתי לכתב לא בא לי על זה. התעצבנתי על השירה הזאת. לא בא לי עליה, סגרתי אותה מאחור. תוך כדי המכתב עברתי שינוי. אמנם לא בא לי עליה אבל תוך כדי זה שכתבתי נזכרתי שהיא הייתה דווקא בסדר ותפקדה כמו שצריך. ז"א, בהתחלה בא לי לבכות עליה ופתאום אני רואה שאין כ"כ על מה, ובסוף המכתב עלתה לי אהבה אליה, כי אני זה היא. קיבלתי אותה והתפייסתי אתה בעקבות המכתב."
שלומית (שם בדוי): "אנחנו באות עם תחושה שהיה נורא וכשאנחנו יושבות וכותבות אנחנו פתאום רואות שלא היה כ"כ נורא. זה נראה כאילו היה גיל התבגרות שחור אבל בסופו של דבר היינו כמו כולם וזה לא היה שחור ונורא כמו שזה נראה."
2. המציאות היא תוצר של אינטראקציה חברתית
לאורך השנים היו הרבה דיונים על הקשר שבין לחץ לעקרות. למרות שאין הוכחה לכך, נפוצה ההנחה שלמחשבות שליליות/חיוביות יכולה להיות השפעה על הפוריות. מחקר שהתפרסם לפני מס' שנים רמז על כך שלנשים המצטרפות לקבוצה טיפולית להפחתת לחץ בזמן הטיפולים עשוי להיות סיכוי גדול יותר להתעבר (Domar, 97).
לפי תיאוריית ההבניה החברתית (Social Constructionism) זהות נבנית ע"י אינטראקציות עם אחרים. לכן, במקרה של התרפיה הנרטיבית לטיפול קבוצתי יש יתרונות גדולים.
העבודה האישית שעושה כל אחת מהנשים עם עצמה קשורה גם לתהליך האישי שהיא עוברת מול המטפל וגם לאינטראקציה שלה עם כל אחת מחברות הקבוצה ועם הקבוצה כולה. לאינטראקציה עם הקבוצה חשיבות גדולה מכיוון שהיא מסייעת לאישה לבנות את הסיפורים האלטרנטיביים המועדפים.
כדי שסיפור יהיה אותנטי צריך שיהיה לו קהל ((Michael White. הקהל הראשון הוא חברי הקבוצה האחרים המהווים את קהל העדים, או במקרה שלנו,קהל עדות.
כשאנחנו מספרים סיפור לאנשים הם קולטים את הפרטים באופן המסוים שלהם, דברים שונים מהדהדים להם ולא בהכרח הדברים המודגשים מבחינת המספר. המקשיב מקשיב דרך עצמו, דרך המערכת הרגשית והנרטיבית שלו וכשהוא מספר מה זה עשה לו הוא עושה זאת מתוך העיניים שלו, עם דגש על פרטים שרלוונטיים לו יותר. התגובה של העדים לסיפור בעצם מרחיבה את הסיפור של הדובר. וככל שיש יותר עדים לסיפור וכל עד מגיב מזווית המבט שלו, כך הסיפור של הדובר הופך להיות עשיר ורחב יותר.
הקבוצה בתהליך זה נחשבת ל Group Outsider Witnesses (קבוצת אנשים אשר עדה לשיחה בין המטפל לנועצים) והסיפורים האלטרנטיביים נבנים באינטראקציות החברתיות שיש בקבוצה, כשהמטרה היא להרחיב זאת לחיים החיצוניים מחוץ לחדר הטיפולים. כל זאת בתקווה שעם תום העבודה הקבוצתית הסיפורים שתספרנה על עצמן חברות הקבוצה יהיו שונים, מורחבים, מעצימים וחיוביים יותר מאותם סיפורים אתם באו למפגש הראשון.
3. המציאות מאורגנת דרך השפה
לשפה יש כוח עצום בחיינו, נושא המוכר לנו מדיוניו של פוקו (Foucault). השפה מארגנת ויוצרת מציאות, יוצרת סיפורים. אנו מייחסים משמעות לניסיון חיינו ומעצבים את חיינו ואת מערכות היחסים שלנו באמצעות השפה. כתרפיסטית בקבוצה עבדתי ע"פ שיטת ההחצנה (White & Epston, 90).
כשאדם בא לטיפול הבעיה עוטפת את האדם והוא חושב שהוא הבעיה. הוא לא מודע לכך שיש בו חלקים אחרים שהם נפרדים מהבעיה.
"החצנה" היא גישה טיפולית המעודדת אנשים להתייחס אל הבעיות המעיקות עליהם כאל אובייקטים ולעיתים אף להאניש אותן. בתהליך זה הבעיה הופכת לישות נפרדת (חיצונית) מן האדם – האדם הוא אינו הבעיה אלא אדם הסובל מבעיה מסוימת. כך נעשית הבעיה כובלת פחות ופותחת בפני האדם אפשרויות התמודדות חדשות. ההיפרדות מהבעיה מאפשרת להם לזהות היבטים חיוניים בחייהם שהוזנחו קודם לכן – להיבטים אלה אנו קוראים "תוצאות ייחודיות" Unique Outcome (White, 1987, 1988) ואלו ההיבטים שירכיבו את הסיפורים האלטרנטיביים, המועדפים.
כתרפיסטית בקבוצה השתמשתי בשפה מחצינה. למשל, במקום להגיד "אני לא פורייה" או "אני עקרה", נעשה שימוש במשפטים כמו "אני סובלת מבעית פוריות" או "אני מתמודדת עם אי-פריון". זהו מעבר מעמדה פסיבית לעמדה אקטיבית של יכולת להשפיע על הבעיה. דוגמה נוספת לכוח שיש לשפה היא השימוש בשפה המכילה מונחים זמניים ותיאורים הקשורים לעתיד. אחד הדברים שאנשים מרגישים זה שאם הם סובלים מבעיה בפוריות זה מצב קבוע. אך האם יש אפשרות שהאנשים הללו יסתכלו על זה אחרת? כמשהו זמני? המטרה המרכזית שלי הייתה להוסיף לסיפור הדומיננטי של "אני מיואשת, המצב חסר תקווה" סיפורים אחרים של יכולת, כוח ותקווה. זהו המצב עכשיו וזוהי לא זהות קבועה. זה מצב זמני והעתיד מלא תקווה.
מיפוי השפעתה של הבעיה
אחת הדרכים לעשות החצנה – הפרדה בין האדם לבעיה – זה לעשות מיפוי של השפעות הבעיה.
מיפוי זה כולל שתי סדרות של שאלות:
א. הסדרה הראשונה מעודדת מטופלים למפות את השפעת הבעיה על עצמם, על מערכות היחסים שלהם ועל חייהם. השאלות על השפעת הבעיה עוזרות למטופלים להיות מודעים ליחסים שלהם עם הבעיה ולתאר אותם, מה שעוזר להם לזהות את היקף השפעתה של הבעיה בתחום ההתנהגותי, בתחום הרגשי, בתחום הגופני, בתחום יחסי הגומלין ובתחום הגישה לחיים ומעורר תחילתה של מחאה כנגד השפעות אלה.
דוגמה מחיי הקבוצה למיפוי השפעות הבעיה:
1. השפעות הבעיה על האדם – לנשים היה סיפור דומיננטי מצמצם על עצמן. הן ראו עצמן כפגומות, נחותות, "סוג ב'", מה שהשפיע לרעה על הדימוי העצמי שלהן.
2. השפעות הבעיה על היחסים עם אחרים – אחת ההשפעות המרכזיות של הבעיה קשורה לקושי במציאת בן זוג. נשים אלו גדלו בתחושה של חוסר תקווה למציאת בן-זוג שיאהב אותן באשר הן.
3. השפעות הבעיה על החיים – חלק גדול מהנשים גדלו במשפחות שבהן שררה שתיקה גדולה לגבי מצבן והן יצרו מסכת ענפה של הסוואות ע"מ להסתיר את הבעיה אפילו מבני משפחה אחרים, בני זוג או חברות קרובות. מצב זה הלך וצמצם את הקשר שלהן עם העולם וחיזק את הסיפור הדומיננטי שלהן על עצמן.
נעמי (שם בדוי): "אני ברחתי. ההתפתחות המינית המאוחרת – שנים מאד קשות. שנים של הסתרה, חזיות מרופדות, שנים של הסוואה ומניפולציה אינסופית ברמות גבוהות ביותר. חייתי עם בחור 5 שנים אבל לא יכולתי לספר לו שאני לא יכולה להיכנס להריון. לילה אחד הוא חלם שיש לנו תינוקת ושאנחנו הולכים אתה בעגלה ויש ירידה והעגלה בורחת לנו מהידיים ושנינו רודפים אחרי העגלה ולא מצליחים לתפוס אותה. זה כנראה היה בתת מודע שלו. הוא לא ידע על הבעיה שלי אבל מעולם לא דיברתי אתו על ילדים.
מי שאני היום זה השנים האלו ואי אפשר לקחת את זה ממני".
למיכל (שם בדוי), בניגוד לנעמי, לא היה קשה לספר זאת לבני זוגה אבל הסיפור המצמצם והמגביל שלה אודות עצמה והדימוי העצמי הנמוך ממנו סבלה, מונע ממנה להקשר עד היום לבני זוג שיהיו "שווים" מבחינתה: "אני מראש בוחרת בגברים עם דפקט, שאני יודעת שאני אוכל לספר להם על הבעיה כי גם להם יש איזשהו פגם. היה לי חבר גרוש עם ילדה ועוד גברים שהיו מבחינתי פשרה מאד גדולה".
ב. הסדרה השנייה של השאלות מעודדת את המטופלים למפות את ההשפעה שלהם על "חיי" הבעיה.
בעבודה טיפולית זו יש כדי להעביר את המטופלים מתוך עולם מקובע של בעיות המופנמות באנשים ובמערכות יחסים אל תוך עולם של התנסויות, עולם של זרימה והשתנות. בעולם זה אנשים מוצאים אפשרויות חדשות לעשייה חיובית והזדמנויות חדשות לפעול בגמישות (White & Epston, 1990).
4. אין אמת אחת (יש אפשרות בחירה)
העולם הוא רב סיפורי ואין סיפור אחד נכון ולכן, בעצם, אין "אמת אחת", אין דרך אחת בלבד להסתכל על החיים ועל סיפורים ועל עצמנו.
סיפורים מושפעים מתפיסות עולם, אמונות וערכים שעוברים בירושה מדור לדור. עבודה על חשיפת אותה מערכת האמונות, תפיסות עולם וערכים מאפשרת בחירה גדולה. מערכת זו אינה משהו קבוע. זה אמנם עובר מדור לדור אך השאלה היא איזה אדם אני רוצה להיות ובהתאם לזה אני יכול וצריך לבחור מה מתפיסות העולם ומהאמונות עליהם גדלתי אני לוקח איתי ומה לא.
באופן מטאפורי אפשר לדמות את אי הפריון למחרשה (plow) שחורשת, חופרת וחושפת את אסטרטגיות ההתמודדות, מערכת האמונות ואת ההיסטוריה האישית והזוגית.
בהקשר של מערכת האמונות מדובר באותן אמונות הנוגעות לגבריות, נשיות, הורות, ילדים ומשמעות החיים. אמונות אלו מגיעות ממקורות שונים, יש כאלו השייכות לחברה ויש למוצא ולדת של האדם, למעמד, לג'נדר, למשפחת המוצא ולהיסטוריה של האדם.
לפי אמונות אלו פוריות נחווית כערך של החיים, כסימן לנורמליות ולכן אי פריון נקשר לפחות נשי, פחות גברי, לאבנורמליות או חוסר ערך ועונש על טעויות העבר, הוכחה לנחיתות פנימית וחוסר זכויות, סיבה לבושה, קללה למזל רע נצחי. מערכת אמונות זו בד"כ אינה מודעת ואינה מדוברת באופן ברור אך האמונות נחוות כאמיתיות, כאמת היחידה וגורמות למצוקה גדולה.
ארבעה סוגים של אמונות נוטות להיות דומיננטיות בנושא של אי-פריון:
1. אמונות לגבי אי הפריון עצמו
2. אמונות לגבי גבריות / נשיות
3. אמונות לגבי המשמעות של ילדים והורות
4. אמונות לגבי תרומת ביצית/זרע.
דוגמה לאמונות:
"גבר הסובל מאי פריון אינו גבר אמיתי"
"אישה שלא יכולה להוליד ילדים באופן טבעי נחשבת לפגומה, פחות נשית"
"אימוץ ילדים זה דבר בעייתי"
"אני לא ראויה לאהבה אמיתית"
"למה שזה לא יהיה אני? אני תמיד נכשלת"
"שום דבר בחיים לא בא לי בקלות"
כתרפיסטית ניסיתי לסייע למטופלים לזהות את אותה מערכת אמונות פרובלמטיות אשר תוקעת אותם ומצמצמת את הבחירה שלהם לכיצד לתפוס את הבעיה. אותן אמונות שגרמו לנשים הזקוקות לתרומת ביצית לתפוס עצמן באור שלילי. העבודה הגדולה הייתה חשיפתן של אמונות אלו והעלאתן למודעות בצורה של אין אמת אחת. זוהי אמונה שנרכשה עם השנים אך כיום, בהיותן בוגרות, הן יכולות לבחור האם ברצונן להמשיך להחזיק בה או להשתחרר מכבליה.
עצם ההסתכלות על המקורות מהם צמחו האמונות והעלאת המודעות לכך שאין זו האמת האחת ויחידה מאפשרת למטופלים לקחת צעד אחד אחורה, להסתכל על האמונות, לבקר אותן, וכשהם עושים זאת הם יכולים לחשוב על לשנותן או להחליפן באחרות.
דוגמה מחיי הקבוצה לעבודה על אמונות, בדיקת השפעתן ומחאה נגד:
מיכל (שם בדוי): "אני גדלתי במשפחה פרסית ושם הכי חשוב שתתחתני ותלדי ילדים. לא משנה לימודים, מקצוע וכו'. אני לא אשכח איך בהלוויה של סבא שלי אמא שלי בכתה וצעקה "עוד לא ראית את מיכלי מתחתנת". ואני עמדתי שם ופשוט רציתי למות, רציתי לברוח משם. אני לא אסלח לה על זה לעולם. באותו רגע אמרתי לעצמי 'תוך שנה אני מתחתנת , לא משנה עם מי'. אמרתי את זה מכאב. החבר שהיה לי אח"כ היה שיא הפשרה מבחינתי, אבל כשהוא הציע לי נישואין הסכמתי. פתאום אחרי כמה ימים הוא אמר לי ששינה את דעתו ושהוא רוצה שאני אכנס להריון לפני שאנחנו מתחתנים. הייתי בשוק. גם פשרה וגם מציב לי תנאים. ההורים שלי הבינו אותו. אז הלכנו לרופא והתחלנו בבירורים. את הרגע הזה אצל הרופא דמיינתי הרבה שנים וכשישבתי אצלו בחדר חשבתי שלא ככה דמיינתי את הרגע הזה והוא לא הגבר שראיתי בדמיוני. שנאתי את עצמי ואז החלטתי לא ללכת על זה".
בסיפור שמספרת מיכל מתוארת האמונה אשר עברה במשפחתה הפרסית מדור לדור ובמרכזה החשיבות העליונה שיש לנישואים ולהולדת ילדים. זהו סיפור על אשה, שהאמונה הזאת גרמה לה במשך שנים לבחור בני זוג שאינם נכונים או טובים עבורה. אבל, מתוך הסיפור על האמונה ועל המצוקה שגרמה לה בחייה ניתן להבחין בקול פנימי של מחאה כלפי השפעת האמונה על חייה. קול פנימי שאומר "לא ככה אני רוצה". מתוך העבודה הטיפולית ומהפידבק של הקבוצה התחוור למיכל שבתוך הסיפור על הקושי מצוי גם סיפור אלטרנטיבי ("…ואז החלטתי לא ללכת על זה "). סיפור על היכולת להגיד "לא" למה שנראה כחלום חייה. סיפור על בחורה שיודעת שמגיע לה יותר ומוכנה לחכות. סיפור על יכולת, ועל כוח פנימי ועל דימוי עצמי חיובי וחזק. ובעיקר סיפור על אי הרצון להתפשר.
תוך כדי העבודה שנעשתה בקבוצה וככל שהתקדמנו בתהליך עלו סיפורים נוספים שביטאו "תוצאות ייחודיות" Unique Outcome (במובן החיובי). חלק מהסיפורים (כמו זה של מיכל) נחשפו בתוך סיפורי העבר, אך היו גם סיפורים מן ההווה, שהתהליך הטיפולי סייע להם לקרות. סיפורים אלו אפשרו את הבחירה.
סוף דבר
כמה דוגמאות לסיום:
בסוף הסדנה נעמי מספרת על "דייטים" בהם נפגשה עם גברים ושוחחה עמם על קשיי פוריות כבר בפגישה הראשונה. אמנם לא נחשפה באופן מלא אך שוחחה בחופשיות על הנושא.
נעמי: "זה מהפך! התמכרתי! פעם ראשונה שבאתי חזקה, הרגשתי חזקה, מנקודת חוזק ולא מנקודה נחותה."
מיכל: "היום אני מרגישה מליון דולר כשאני יוצאת לדייטים. זה עזר לי להכיר את עצמי, להעריך ולאהוב את עצמי מחדש אחרי שהייתה לי תקופה מאד לא טובה בגלל דברים שקרו ואירועים שגרמו לי להרגיש בגובה הבלטה הזאת."
לקראת סוף הסדנה שלומית עומדת לפני טיפול שני ע"י תרומת ביצית. הטיפול הראשון נכשל מס' חודשים קודם למפגש שלי אתה. שלומית: "היום אני מרגישה שינוי גדול לקראת הטיפול הבא. אני יודעת לקראת מה אני הולכת, היה לי זמן לחשוב על מה זה להיות בהריון עם ילד שהוא לא מהביצית שלי ולגדל ילד כזה, ולדעת שאני לא לבד בעולם עם הסיפור הזה. אבל בעיקר, יותר מתמיד, אני שלמה עם המצב שאני נמצאת בו".
שבוע לאחר המפגש האחרון שלומית מצלצלת אלי ומספרת לי שהיא בהריון.
"ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת
מניפה צבעונית נפרשת
מבשרת חיים, מבשרת תקווה
ושלום ושלווה וחסד"
(נעמי שמר)
ב 27 באוגוסט 2003, בשעה 17:37, בלידה רגילה, נולד גוני ומיד אחריו נולדה שחר. רועדת מהתרגשות הונח עלי ילדי, באופן שהיה לי הכי טבעי בעולם, זימרתי לו בשקט את מילות השיר … היום, ביום הזה ממש, אני כבר לא עצוב כל כך, אני כבר לא עצוב כל-כך, אתה יודע. היום, אני אולי נרגש, אני אוהב פתאום לחיות, היום אולי אני נרגש, אתה שומע, היום…
לעולם אל תפסיקו לקוות.
יעל איתן-שילר
M.A פסיכולוגיה, מנחת קבוצות מוסמכת,
מתמחה בטיפול אישי, זוגי ומשפחתי במכון ברקאי.
עוסקת בנתינת סדנאות טיפוליות לנשים ולזוגות המתמודדים עם קשיי פריון
ולנשים הזקוקות לתרומת ביצית (הסדנאות מתקיימות במכון ברקאי, ר"ג).
ניתן לקבל גם יעוץ אישי.
לפרטים: 8818732-050
7300829-03
[email protected]
