תרומת ביצית ותרומת זרע להיפרד מהחלום, להתחיל מחדש. היבטים נפשיים

תרומת ביצית ותרומת זרע להיפרד מהחלום, להתחיל מחדש. היבטים נפשיים

תוכן עניינים

מאת: יעל איתן-שילר פסיכולוגית חברתית, מנחת קבוצות מוסמכת, מתמחה בטיפול אישי, זוגי ומשפחתי, מכון ברקאי. www.yaelschiller.co.il"

כשהייתי בן 13 ושאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, עניתי "מדען".
בתקופה זו הקסימו אותי מסתרי החיים, כיצד תא בודד, הביצית המופרית, הופך לישות כל כך מורכבת – אני או אתה. ההורים שלי קנו לי מיקרוסקופ קטן ואהבתי להסתכל דרך זה על כל מני סוגים של דברים. כשהתבגרתי והגעתי לגיל 14, והייתי מספיק בוגר גם מבחינה מינית, רציתי להתבונן בזרע. והתבוננתי. פעם אחת בלבד. זה היה מדהים. לראות את כל הקטנים האלה שטים להם מסביב, נושאים את המטען הגנטי שלי .
מספר שנים לאחר מכן, ניסיתי שוב. הכנתי משטח, מיקמתי את הזרע על המשטח והתבוננתי…והתבוננתי…והתבוננתי…שום דבר..כמעט אף זרע. לא ידעתי מה זה אומר.
חשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר. עזבתי את זה.
תמיד רציתי ילדים, אפילו השתוקקתי לזה יותר מאשתי. זה היה הגינקולוג שלה שאישר את מה שידעתי בעצם עמוק בלב, מאז הניסיון השני שלי עם המיקרוסקופ.
נזקקתי לעזרה מסוימת כדי להגשים את חלום האבהות שלי. הייתי צריך לשנות אותו …קצת.
ולהבין, שיהיו לי את כל אותן חוויות אבהות שחלמתי עליהן…מלבד הקשר הגנטי שלי עם ילדי,
שזה קצת אירוני כשחושבים על הקריירה שלי כביולוג".*

"…והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" הוא סיומת מקובלת לאגדות עם ולסיפורי ילדים, המבטיחה אושר ועושר רציפים, שאינם נחלתם של בני אדם ממשיים. אלא שאגדות וסיפורי עם מייצגים את התרבות שאנו חיים בה ומעצבים את תמונת העולם, את הציפיות ואת הדימוי העצמי של הקוראים אותם או המאזינים להם.
אחת האמונות הבסיסיות ביותר שאנחנו גדלים אתה היא האמונה שאנחנו שולטים בפוריותנו. אמונה נוספת היא, שהילד או הילדים שאנו מגדלים יהיו שותפים להיסטוריה הגנטית שלנו. עבור זוגות רבים, הרעיון שהם ייצרו יחד ילדים, באופן הרמוני, מהגנים של שני בני הזוג, הוא אבן יסוד של הקשר ביניהם. כאשר הם מתמודדים עם אי פריון וניצבים מול האופציה של תרומת ביציות או תרומת זרע משהו באמונות הבסיסיות עליהן גדלו מזדעזע…מתערער…נשבר.
אי היכולת להוליד ילד החולק אתך את המורשת הגנטית שלך ומשקף את התכונות שאתם אוהבים ביותר בבן/בת זוגכם, היא אחת החוויות הכי עצובות בחיים. זו חוויה העשויה לקרוא תגר על ערכיכם השורשיים ביותר ועל אמונותיכם – על עצמכם, על גופכם, על מערכת היחסים ביניכם, על מטרת חייכם ועל האלוהים שלכם (Daniluk, 2003).

א. תרומת ביצית "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (רחל, בראשית ל1)


היות שנושא האמהות, כלומר ההריון והלידה, קשור קשר עז לביולוגיה של האישה, אין זה מפתיע כי ביסוד סיפורן של נשים עומד תקתוקו של השעון הביולוגי.
המדד העיקרי הקובע את סיכויי האישה להרות הוא גילה או, יותר נכון, גיל הביציות שלה. במשך השנים השחלה והביציות שבתוכה עוברות תהליך הדרגתי של הזדקנות עד להפסקה מוחלטת של הפעילות ההורמונלית (בערך סביב גיל 50). המשמעות היא שסיכוייה של אישה להרות וללדת לאחר גיל 40 הם נמוכים, לאחר גיל 43 הם נמוכים במיוחד ועבור נשים מעל גיל 45 הדרך הריאלית היחידה להרות וללדת היא ע"י קבלת תרומת ביצית מנשים צעירות. קיימים גם מצבים בהם מומלץ לפנות לתרומת ביצית, ללא קשר לגיל הכרונולוגי של האישה. מדובר במקרים של בעיית ביציות חמורה, המתאפיינת באיכות ביציות ירודה ביותר, שלא ניתנת לפתרון באמצעות מניפולציות הורמונליות או מעבדתיות, במקרים של תגובה שחלתית ירודה ביותר, במקרים בהם גיל השחלות הוא גיל מנופאוזלי (בלות) למרות גיל כרונולוגי צעיר של האישה (בלות מוקדמת premature menopause -), או במקרה של נשים ללא פעילות שחלתית כלל מלידה. במקרים אלה אין ברירה אלא להשתמש בתרומת ביצית, ללא קשר לגיל האישה המטופלת (שינקמן-בן זאב, 2003(. ההריון הראשון שהושג ע"י תרומת ביצית ב 1984 הסיר מפני האישה את מגבלות הגיל, ואפשר, באופן תיאורטי, לכל אישה שיש לה רחם להרות, ללא קשר לגילה. השימוש בביצית של אישה אחרת מחייב, בשונה מתרומת זרע, ביצוע הפריה חוץ גופית – טיפול חודרני, מורכב ויקר לתורמת ולמקבלת התרומה (בר-חווה, 2003).

"קשה להגיע לגיל 40 כשאת אישה. את מרגישה פחות נשית, ולא ממש סקסית, ככה שלגלות גם שלא תוכלי להיכנס להריון בקלות זה ממש זעזוע".

רבות מהנשים מתארות את מהלך חייהן על רקע העובדות הביולוגיות הקובעות מצד אחד, וציפיות החברה ומשפחת המוצא שלהן מצד שני. ככל שהן מתבגרות הן חשות את דחיפות ההחלטה להרות וללדת. אם בשלב זה הן נאלצות להתמודד גם עם בעיות בפוריותן, הלחץ שלהן הולך וגדל. עם חלוף הזמן, כאשר עבר מרשים של כישלונות טיפוליים מאחוריהן, הן נוטות "להנמיך ציפיות", במובן של התאמה לחלומות נעורים או למה שמשדרת כלפיהן החברה. כאשר הרופא מציע את האפשרות של קבלת ביציות מאישה אחרת, נשים רבות חוות זאת ככישלון הפוריות שלהן וככישלון אישי, וחוות את הצעתו כפקפוק בנשיותן וביכולתן להרות, מעין "גירוש מגן עדן". במרוצת הזמן מופרדת בהדרגה המשאלה לקשר גנטי מלא עם פרי בטנן, מהרצון להרות ולגדל ילד. כאשר הן בוחרות באופציית התרומה, השאיפה לילד מוצגת על ידן כ"כוח החיים". הנימוקים לאימהות מתוארים במפורט בספר "סדר נשים" (ליבליך, 2003) כ"משאלות עזות, טבעיות, כדי להעניק מעצמי ומאהבתי, לגדל יצור אנושי".

נשים שונות מגברים בדרכי ההתמודדות שלהן עם אי פריון ובתשוקה לילד. מחקרים מצאו שנשים הסובלות מאי פריון בעלות אותה רמה של עצב ודיכאון כמו נשים החולות בסרטן, באידס ובמחלות לב ואף חוות לעיתים שברון לב כתוצאה מאי הפריון (Gill, 1988, p.171). נשים גם נוהגות להחצין את הצער שלהן יותר מגברים. 50% מהנשים לעומת 15% מהגברים מדווחות שאי פריון הוא החוויה המצערת ביותר של חייהם (Freeman, Boxer, Rickels, Tureck, & Mastrioanni, 1985), בין אם הן נושאות את אי הפריון ובין אם לא. גברים נוטים לדווח על רמה גבוהה של צער וסבל כשל נשים, כאשר הם הנשאים של אי הפריון (Nachtigall, Becker, Wozny, 1992). בד"כ, אי הפריון אינו משפיע על רגשות הנשים לגבי היכולת המינית שלהן, לעומת ההשפעה של זה על הגברים.

ב. תרומת זרע


"…איך גברים מגדירים עצמם? דרך היכולת לעשות ילדים ודרך העבודה שלהם. אלו שני הדברים הגדולים. העולם שלי נע באופן טוטאלי סביב שתי זהויות אלו. וזה גורם לי לשאול, מי אני? איפה אני? איך הגעתי לפה? מה אני עושה עם עצמי ועם העובדה שאחת הזהויות שלי איננה?"

לתרומת זרע, כשיטה המסייעת להשיג הריון במצב בו הגבר סובל מאי פריון, יש היסטוריה של לפחות מאה שנה. רוב הזוגות שבעיית הפוריות שלהם נובעת ממה שמכונה "גורם זכרי" מקבלים היום מענה טיפולי באמצעות הפריה חוץ גופית. ישנם מקרים, כמו איכות זרע נמוכה ביותר, בהם גם על ידי הפריה חוץ גופית לא מושג הריון. במקרים כאלה, אחד הפתרונות האפשריים הוא שימוש בזרע תורם אנונימי (בר-חוה, 2003).
הסברים אפשריים לבעיות באיכות הזרע: בעיות הורמונליות, מחלות ילדות (אשך טמיר, חזרת, היפוספאדיס מולד), מחלות רקע (סוכרת, בעיות כליה כרוניות), ניתוחים, בעיות גנטיות, ורידים מורחבים (וריקוצלה), זיהומים, תרופות המשפיעות לרעה על איכות הזרע, בעיות סביבתיות, חבלה באשך ועוד.
בכל מקרה בו מתגלה חוסר מוחלט של תאי זרע חייבים לערוך דיון על האפשרות של שימוש בזרע תורם.
האוכלוסייה הפונה לבנק הזרע מורכבת, בד"כ, מזוגות העוברים טיפולי פוריות על רקע בעיית זרע חמורה של בן זוגן ומנשים בודדות הזקוקות לתרומת זרע כדי להרות ולהפוך לאימהות חד הוריות.

גברים הסובלים מאי פריון נושאים על גבם כאב ותחושה של נחיתות והשפלה לגבי אי הפריון שלהם וחוסר היכולת שלהם להביא לעולם ילד (Daniels & Taylor, 1993).לעיתים קרובות, הם מגיבים בירידה של הדימוי העצמי, תחושת מתח, חרדה ולפעמים גם דיכאון ותופעות פסיכוסומטיות אחרות. גברים רבים מדווחים על פגיעה בתחושת הגבריות, המיניות, על תחושת כישלון בתפקידם כגברים ועל חשש מסטיגמה חברתית (בר-חוה, 2003).
"המחשבה על זה שהיא תכנס להריון מזרע של מישהו אחר עושה אותי חולה". אצל גברים, התרבות, החברה והמסורת להתרבות יצרו קשר ישיר בין פריון לגבריות: גברים בד"כ משווים כוח אישי עם און. לכן, הכישלון שמשתמע ע"י השימוש בתרומת זרע הוא תמיד קשה עבור הגברים והם צריכים זמן להסתגל ולגבש לעצמם תחושה שונה של עצמם כגברים.
בנוסף, הם מרגישים אשמה על שבשל בעייתם נאלצת בת הזוג לעבור טיפולים קשים, אך לעיתים קרובות הם נמנעים מלבטא זאת בגלוי ומסתגרים עוד יותר בכאבם. הגבר עלול להרגיש שאין לו מקום או חלק בילד העתידי, שיווצר בעזרת זרע התורם, ואין מי שימשיך את השושלת של משפחתו (בר-חווה, 2003). הרבה גברים מתקשים לדבר על מוצאו האמיתי של התורם של ילדם, בעיקר בהתחלה.

ג. בין הזרע לביצית


אחד האספקטים המעניינים בתהליך התרומה הוא השוני בדרך שבה מתקבלת תרומת זרע ותרומת ביצית. הקונוטציות שונות, ההליכים הרפואיים שונים והתגובות הנפשיות לתרומת זרע וביצית גם הן שונות.

1. הזרעים הם יותר רבים ונגישים מאשר הביציות. פליטה אחת של זרע גברי מספקת 40-300 מליון זרעים לעומת ביצית אחת שהאישה מייצרת בכל חודש. עם העזרה של הורמונים אשר מגרים את הביוץ הנשי מספר הביציות יכול להגיע מקסימום ל 20 בכל חודש. בנוסף, בעוד שזרע ועוברים יכולים להיות מוקפאים, נכון להיום, מעט מאד הריונות הושגו ע"י ביציות מוקפאות (Diamond et al., 1999).

2. הפרוצדורה הפיזית של תרומת ביצית פולשנית הרבה יותר לעומת זו של תרומת זרע, גם עבור התורמת וגם עבור המקבלת. תרומת זרע לא דורשת ציוד מודרני או מתוחכם ויכולה להתבצע בקליניקה של הרופא. תרומת ביצית, לעומת זאת, מערבת IVF ועוד פרוצדורות מהסוג של ART- טכנולוגיות מתקדמות בתחום הרבייה (advanced reproductive technology), שהן מסובכות יותר. עבור התורמים הזכרים התהליך הוא באופן יחסי מהיר ופשוט. לא כך עבור הנשים התורמות. הן עוברות תהליך ארוך של גירוי הביוץ שלהן ע"י הזרקת הורמונים בדיוק כמו שעוברת אישה בתהליך IVF רגיל. התורמות עוברות שאיבת ביציות תחת הרדמה מלאה או טשטוש. בנוסף, תורמת הביציות והמקבלת אמורות להיות בסינכרוניזציה בנוגע למחזור ההורמונלי, כך שניתן יהיה להשתמש בביציות מיד לאחר שאיבתן (Diamond et al., 1999).

3. הפיצוי הכספי עבור תורמת הביציות הוא גבוה בהרבה יותר מזה שמקבל תורם הזרע. למרות זאת, יש הרבה זוגות המחפשים תרומת ביצית, יותר מאשר מספר הנשים המוכנות ורוצות לתרום ביציות.

4. למרות שתרומת זרע נמצאת בשימוש למעלה ממאה שנה, לנושא היה מעטה של סודיות. בעבר, הרופאים המליצו לבני הזוג לא לספר על התרומה לאף אחד – כולל חברי משפחה, חברים, רופא הילדים, והכי חשוב לא לספר לילד שנולד מהתרומה (Walter, 1982). שמירה על סודיות בהקשר לתרומה נחשבה להכרחית. התחושה הייתה שסודיות תמנע כל בעיה חוקית שקשורה להורות ותגן גם על רגשות הגבריות של האב. בנוסף, הדעה הייתה שהסודיות תמנע כל קושי שקשור לקשר בין האב לילד
(Braverman & Corson, 1995). רק ב 1984, כאשר נולד הילד הראשון מתרומת ביצית, החל להתפתח תחום מחקרי שבדק את ההשפעה של השימוש בתרומה על הקשרים המשפחתיים וההשלכות של ההחלטה לחשוף או להסתיר את מוצא הילד על הילד ועל משפחתו*.

ד. אובדן
"את מי אנו מזמינים ללוויה זו כאשר אין שום גופה? אפילו לא הייתה גופה, רק חלום. דיברנו על כך ולא יכולנו אף פעם להחליט איך לציין מעבר זה, אבדן הילד שלעולם לא יכול היה להיות, או לא היה, לגמרי שלנו".

אי פריון נתפס כסוג של מוות. כך הרגישה רחל כשקראה אל יעקב: "הבה לי בנים ואם אין – מתה אנכי" (בראשית ל 1). בתרבויות עתיקות נחשב אי פריון כקללה של האלים. גם בחברה המודרנית עדיין ניכרת ההשפעה העמוקה של מסורות ואמונות, הקושרות אי פריון עם עונש, קללה ואשמה (Daniluk, 2003).
תחושת אובדן היא מנת חלקם של כל הזוגות המתמודדים עם אי פריון. אובדן החוויה וההנאה של השגת הריון בקלות, אובדן הפרטיות בדרך להריון (בשל ההתערבויות הרפואיות), המחזור שפתאום מגיע, תוצאות שליליות של בדיקת הדם, כישלון הטיפול הרפואי, אובדן הריון, הפלה, אובדן הנשיות, אובדן הגבריות. זוגות הפונים לקבלת תרומה חווים אובדנים רבים נוספים: אובדן הצפייה לילד ביולוגי משותף, אובדן הפנטזיה לילד שלי, שיהיה דומה לי, אובדן הפנטזיה לילד ממנו, ממנה, אובדן השייכות הגנטית ואובדן המשכיות השושלת המשפחתית. אי פריון יכול להחוות כחורבן עבור זוגות המתמודדים עם זה, אבל ההתמודדות הזאת, פעמים רבות, נשארת בלתי נראית לעולם החיצוני.

"הגענו לנקודה שבה לא היה לנו שום דבר אחר. הכל כאילו נעלם. התעוררנו בבוקר עם זה. הלכנו לישון עם זה. בכל יום דיברנו על זה. זה היה הכל בשבילנו. וזה גדל כל-כך, היה כה ענקי, שחדלנו מלהיות זוג. היינו רק שני אנשים המנסים לשבור חתיכות מהסלע הענק העומד בפנינו…וזה הפך לדבר איום"

החברה המודרנית אינה מכינה אותנו לאובדן ובמיוחד לא לאובדן שאינו חלק ממהלך החיים. ההפך, תקופתנו מעניקה לאדם המודרני את התחושה שיש לו שליטה רבה במרחב חייו, שהוא כמעט כל יכול (גרנות, 1985).

"כל חיי תמיד היה עלי לעבוד מאד מאד קשה בשביל מה שהשגתי. לכן, כל הדבר הזה של להיות מחוץ לשליטה היה באמת קשה בשבילי, מפני שלא היה זה עוד המצב שאם רק עבדתי קשה במידה מספקת השגתי מה שרציתי – לא משנה כמה קשה טרחתי, עדיין לא היו ערובות שאזכה בתינוק. לבסוף, היה עלי להשלים עם העובדה שיש דברים בחיים שפשוט אין לנו שליטה עליהם –
וזה היה שיעור חשוב, מכאיב אבל חשוב".

ובכל זאת צריך להתמודד…
בעקבות האובדן בא תהליך האבל על הכאב, הפרידה מהחלום ולבסוף ההסתגלות וההתארגנות מחדש. במפגש עם תהליך האובדן מתעוררת לעיתים קרובות השאלה, מה נורמלי ומה חריג. קיים חוסר ידע רב בתהליך המביא עמו אי בהירות, בלבול, בושה, מבוכה, חרדות ופחדים. אנשים העוברים את תהליך האובדן בצורה קשה מרגישים, פעמים רבות, שהם משתגעים, מאבדים שליטה במצבם. הם לא מבינים מה קורה להם ולמה הם מגיבים כך, הם אינם יודעים מה לצפות מהמחר. ההרגשה הכללית היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם ושהם חיים בעולם אחר, לא מוכר, קשה ולעיתים גם מפחיד. לפתע הם אינם מכירים את עצמם: חיי הזוגיות התערערו, הקשרים עם בני המשפחה השתנו, תחושתם בעבודה שונה וגם קשריהם עם החברה אינם כתמול שלשום. לא ברור כיצד ואם רוצים להמשיך.
אין מתכונים, גם אין תרופות פלא או עצות המתאימות לכולם. אין דרך אחת נכונה כיצד לנהוג או להתמודד. לכל אדם דרכו שלו אותה הוא חייב לעבור בתהליך ההתמודדות וההסתגלות – עד להשלמה.

האובדן שלי, האובדן שלך
בני זוג שהחליטו להשתמש בתרומה שניהם חווים אובדן; אמנם החוויה של בן הזוג אשר נושא את אי הפריון ניתנת יותר להמחשה, אך האובדן שחווה בן הזוג הפורה עשוי להיות עמוק באותה המידה.
בן הזוג שסובל מאי פריון אמור להתעמת עם העובדה, שהוא או היא לעולם לא יוכלו למלא את חלקם בתהליך יצירת הריון ושלא יהיה ילד שיישא את מטענם הגנטי ויעבירו בירושה. בן הזוג הפורה בד"כ מרגיש צער על העדר החוויה של ליצור ילד ביחד עם השני, ילד שיהיה קשור לשניהם קשר גנטי מלא וישתקפו בו תכונותיו ואפיוניו של בן הזוג האהוב.
בני הזוג צריכים להתאבל על אובדנים אלה. אחרת, הם יכולים להשפיע באופן עמוק על כל אחד מבני הזוג ועל הקשר ביניהם.

בשיחה טיפולית, תאר גבר שהיה זקוק לתרומת זרע את הרגשתו:
"הדימוי לאי פריון הוא הרס, חורבן, זה כמו, פשוטו כמשמעו, סוף העולם".
אשתו פנתה אליו בחריפות ואמרה: "מה שאני רוצה שתבין הוא, שאני כואבת את הכאב שלך אבל גם את הכאב שלי. אתה משתף אותי בכאב שלך ועל זה אני שמחה אבל אני יכולה לשתף אותך רק בכאב שלי עליך ולא על עצמי. אני מרגישה שאתה לא מבין שלי יש את הכאב האישי שלי ואת האובדן שלי ומאיזושהי סיבה חשוב לי שאתה תכיר בזה. בני משפחה וחברים אומרים שהאובדן שלך הוא טרגי ואסור לי אפילו לבכות לידך כי זה יגרום לך להרגיש אשם. אבל זה אובדן בשביל שנינו – אובדן עבורך ואובדן עבורי. אני יודעת שהאובדן שלך הוא עצום ושאין להעלותו על הדעת אבל גם אני מרגישה תחושה עזה של אובדן. אני לא רוצה רק שיהיה לי ילד. אני רוצה את הילד ממך".

ה. המורכבות הרגשית


זוגות רבים, כאשר מוצעת להם אופציית התרומה, נמצאים עמוק עמוק בשלב ה"השתקעות"
(immersion) ומאחוריהם עבר מרשים של כישלונות טיפוליים. הם תקועים ברדיפה האינסופית, עוברים מהליך רפואי אחד לשני, מבלי לקחת זמן לחשוב ולשקול את התוצאות של כל שלב ומבלי להיות מודעים למורכבות ולרגישות של הנושא. ההתמודדות עם אי פריון ועם האובדנים הרבים, הקשורים באי היכולת להוליד ילד "באופן טבעי", לוקחת זמן. ההשלמה עם עובדת אי הפריון שלהם וקבלת ההחלטות על מידת החשיבות של ילדים בחייהם ועד כמה הם מוכנים להרחיק לכת במאמציהם להיעשות הורים, היא תהליך מסובך, הנראה אף קשה יותר כיוון שתוצאתו אינה בטוחה. ההחלטות שעוד מצפות להם תלויות בבחירות שהם עושים עכשיו ולאן שהן מוליכות. אם בני הזוג מחליטים להביא לעולם ילד שיהיה קשור קשר גנטי מלא רק עם אחד מהם הם צריכים להתעמת עם ההשלכות העתידיות של שוני זה. עדיף עבורם לשוחח על השלכות אלו לפני שהם מקבלים את ההחלטה.
המקרה של טד וסוזן הוא דוגמה טובה למה שיכול לקרות כאשר זוגות ממהרים מדי לבחור באפשרות טיפול שאינם מוכנים לה רגשית.

לאחר שטד, בן 36, אובחן כבעל ספירת זרע נמוכה, עברו הוא ואשתו סוזן, בת 29, כמה סיבובים של הזרעה תוך-רחמית, עם זרעו של טד. כאשר לא הצליחו בזה, הם החליטו לנסות מחזור אחד של IVF בשיטת ICSI. למרות שהיו מודעים שסיכויי ההצלחה הם 35-40 אחוז בלבד, הם חשו שעליהם לנסות טיפול זה פעם אחת כדי לסיים את הוויכוח. כאשר הניסיון נכשל, הם החלו מיד בטיפול עם תרומת זרע. כאשר הרתה סוזן בסיבוב השני של הטיפולים, הוצף טד ברגשות של נחיתות ואי כשירות. לאחר חמש שנים שבהן ניסו להוליד ילד, הוא לא היה מוכן רגשית למה שחש כאשר סוזן הרתה בנקל מתרומת זרע. סוזן שמחה להיות סוף כל סוף בהריון, אולם תגובתו השלילית של טד להריונה הפחידה אותה. בייעוץ, היה על טד וסוזן לעבור על רגשות הצער שלהם, על שלא יכלו להוליד ילד שיירש את הגנים של שניהם יחד וטד היה צריך לשקול ברצינות עד כמה חשובים לו קשרים גנטיים ברצונו להיות אב ובדרך הבנתו את המושג הזה. רק אז יכלו שניהם לקבל את ההריון ולשמוח בו. (Diamond et al., 1999)

ו. ההשפעה על הקשר הזוגי


"יום אחד עיינתי באלבום שלנו מהחתונה ונוכחתי לדעת שאינני מכירה את שני האנשים שבתמונה. הם היו כה מאושרים, בוודאי שאנחנו לא היינו כאלה. התחלתי לחשוב כמה כייף היה לנו יחד, כמה צחוק והבטחה היו בחיינו…ואז הבנתי כמה איבדנו בעברנו את כל זה. אז נעשיתי באמת מודעת למחיר ששילמנו בניסיון להוליד ילד. אז הגעתי למסקנה שמה שחשוב הוא היחסים, לא הגנטיקה, לא מה שהחברה מטילה עליך – היחסים הם החשובים. אז החלטתי שמספיק. רציתי להיות אמא, אבל רציתי להיות אמא עם בן זוגי – ואם איננו יכולים להוליד לבד את ילדנו, עלינו להתמודד עם זה ולברר מה אנו עומדים לעשות הלאה – יחד".

המשמעות הנפשית והפילוסופית של השימוש בתרומת ביצית או זרע היא נושא מורכב. חוסר השוויון בקשר הגנטי עם הילד, האספקט המיני של מעורבות התורם/ת, התופעה היוצאת מן הכלל של עשיית ילד מתרומה של זר – גורמים כבדי משקל אלו עלולים לגרום למתיחות רבה, מדוברת או שלא מדוברת, בין בני הזוג. מכל אחד מבני הזוג נדרש זמן מסוים כדי לגלות, לחקור, להעריך ולעכל את המצב ואת השלכותיו לעתיד.
למרות שאובדן וצער הם רגשות משותפים לשני בני הזוג הם לא תמיד משתפים אחד את השני ברגשות אלה, מתוך רצון להגן על בן הזוג. בני הזוג הפוריים עשויים למצוא עצמם מסרבים לשוחח על רגשות הצער שלהם עם בני זוגם הסובלים מאי פריון, מתוך חשש שאם יעשו זאת זה יפגע בבן הזוג הפגוע כבר ממילא. באווירה דומה, בן הזוג שסובל מאי פריון עשוי להרגיש אשמה כה גדולה על היותו נשא של אי הפריון כך שהוא מסתיר את רגשות האובדן והיגון כדי להגן על בן הזוג הפורה מכל סבל ועצבות נוספים. בני הזוג נוטים גם להסתיר את הכעס שלהם אחד כלפי השני. בני הזוג הפוריים, לדוגמה, עשויים להרגיש מאוכזבים מבני זוגם, אבל מרגישים שזה לא יהיה פייר לחלוק עמם רגש זה. בני הזוג שנושאים את אי הפריון, בהרגישם את הכעס של בני זוגם, עשויים להרגיש אשמה לא הוגנת. כאשר מחשבות ורגשות כאלה מודחקים ומדוכאים בני הזוג עלולים להתרחק אחד מהשני ולהיות מתוחים מאד ומדוכדכים.

כשג'ורג' נשאל מה המחשבות שלו בנוגע לאבהות הוא ענה: "להשאיר חותם שלי בעתיד". הוא יכול היה לדמיין אופציה כזאת רק ע"י הבאת ילד ביולוגי משלו. מכיוון שקשר גנטי היה קשור באופן ישיר למחשבות שלו בנוגע להורות, כשהבינו שסאלי לא יכולה לייצר ביציות מספיק טובות ושהזרע שלו אינו יכול להפרות ביצית הוא האמין שלעולם לא יהיה אב, בהתאם להגדרות שלו, והוא נכנס למצוקה ולדיכאון. סאלי, באה ממשפחה שבה היו הרבה אנשים שאובחנו כבעלי הפרעות במצב הרוח: אחד מהוריה ומאחיה היו בדיכאון באופן כרוני והמשפחה התעסקה כל הזמן בתחושה שמשהו רע הולך לקרות. כשהתגלתה בעיית הפריון אצל שניהם היו לה מספר הסתייגויות לגבי אימוץ. למרות זאת, היא העדיפה לא להעביר הלאה את הגנים של משפחתה על מנת להציל את ילדיה מהסיכוי לחלות בדיכאון.
בגלל שג'ורג' שקע בדיכאון, בשל חוסר היכולת הזוגית שלהם להביא ילד הקשור אליהם באופן גנטי, סאלי עברה עשרות מחזורים של הפריה, מתוך פחד, שאם לא יצליחו בדרך זו הדיכאון של ג'ורג' ילך ויחריף ויהיה כרוני כמו אלו שהכירה במשפחתה. סאלי וג'ורג' הגיעו לטיפול נפשי. המטפל עבד עם ג'ורג' על האם יש דרך אחרת שבה יוכל להשאיר את חותמו על העתיד, ולא רק דרך הגנים. עם סאלי עבד המטפל על האם יש דרך אחרת שבה תוכל לראות את הדיכאון של ג'ורג' באופן אחר, זמני, ולא כבעיה פסיכיאטרית מתמשכת. סאלי החלה להבחין בהבדל שבין פתולוגיה לבין דיכאון שהוא תוצאה של צער, ולמרות שהיא לא חוותה את הצער הזה בעצמה היא לא נבהלה יותר מהדיכאון של ג'ורג'. במצב זה היא יכולה הייתה לתת יותר הכרה לתחושות של ג'ורג' ולתמוך בו. אחרי מספר שבועות הם החלו תהליך של תרומת ביצית ותרומת זרע, מתוך מחשבה על כל שהורים יכולים להעביר הלאה לילדיהם את אהבתם ואת ניסיון חייהם ולא רק את הגנים שלהם. ג'ורג' מצדו החל לראות את הערך שבירושה מסוג זה. (Diamond et al., 1999)

האנשים והזוגות העומדים מול אי פריון שונים אלה מאלה בדרך התמודדותם הזוגית והאישית עם החוויה ובדרך קבלתם את ההחלטות. זוגות רבים נוטים לסרב מראש לנושא התרומה במטרה להגן על בן הזוג שסובל מבעיית הפריון. לדוגמה, בני הזוג הפוריים נוטים לחשוב שזה יהיה קשה מדי עבור בני זוגם, אשר סובלים מבעיית הפריון, להיות הורה של מי שהם לא קשורים אליו גנטית. או שלמען היחסים שלהם, בני הזוג הפוריים מסכימים מראש לאימוץ משום שהם מרגישים אשמים מדי על כך שלבני זוגם לא יהיה סטטוס הורי זהה לשלהם. ישנן מערכות זוגיות אחרות, בהן בני הזוג שסובלים מבעיית הפריון, בוחרים באופציית התרומה, כדי לאפשר לבני זוגם הפוריים את הקשר הגנטי שיכול להיות להם עם ילדיהם.
זהו נושא הטעון רגשית ויכול לגרום לקונפליקט עצום בין בני הזוג, בעיקר כאשר אחד מבני הזוג מוצף רגשית מנושא התרומה ועדיין לא עיכל את המצב, בעוד שהאחר משתוקק להמשיך בתהליך הרפואי כדי להשיג הריון. זוג שנמצא במצב הזה, במיוחד כאלה שהגיל שלהם גורם להם לשמוע את תקתוק השעון, עלולים להתרחק אחד מהשני ולצבור כעסים.

כאשר מיה ותום הבינו שתרומת ביציות תהיה הדרך היחידה שלהם להביא ילד לעולם מיה הייתה מאד להוטה לעשות זאת. למרות שהתשוקה של תום לילד לא הייתה פחותה משלה, הוא ניסה להאט את הקצב, את התהליך. ככל שהוא העלה יותר ספקות היא לחצה יותר לכיוון של תרומה. עוצמת המאבק שלהם לא אפשרה לדיאלוג ביניהם להתפתח. בגלל שהשאלה הייתה לגבי תרומת ביציות מיה הרגישה שתום מחזיק את הזרע שלו כמו בן ערובה. (Diamond et al., 1999)

ז. אי נוחות בנוגע לתרומה


כמו תום, גברים ונשים, הנמצאים בשלב ההחלטה לגבי תרומת ביצית או זרע, עשויים למצוא עצמם מרגישים רגשות של חוסר נוחות בנוגע לתהליך. לעיתים קרובות הם אינם מודעים למקור אי הנעימות אבל מדווחים על מצוקה ועל פגיעה ביחסים הזוגיים. בד"כ, עליהם להעמיק קצת יותר כדי למצוא את מקור אי הנוחות. אולי זה פחד מהלא ידוע, אולי צער על שאינם יכולים להוליד ילד, אולי היותה של התרומה מנוגדת לאמונות המשפחתיות, החברתיות, התרבותיות או הדתיות שלהם, או אולי מצב שבו חלק מההליך אינו נראה להם מוסרי.

גרג, אתלט מקצועי בן 29, חלם תמיד שיום יבוא והוא יאמן את בנו. הוא קיווה שיכולתו האתלטית הטבעית תעבור לילדו. אבחונו כחסר זרע (אזוספרמיה) היה זעזוע עצום בשבילו. אימוץ או שימוש בתרומת זרע היו האפשרויות היחידות שלו להיות הורה. אישתו, לינדה, בת 27, השתוקקה לחוות הריון ולא רצתה לעבור תהליך של אימוץ. היא הייתה מוכנה להשתמש בתרומת זרע, אבל גרג לא הרגיש נוח עם אפשרות זו. כאשר התעמק בהרגשתו זו תפס שהסיבה לה אינה שאין הוא יכול לאהוב ילד שאינו קשור אליו גנטית. הוא אמנם היה מתוסכל מכך שהגנים שלו לא יעברו הלאה אבל חש שעדיין יוכל ללמד את בנו או בתו לפתח תשוקה לספורט. פרט לזה, ילד הוא ילד. הוא אהב את אחייניו ואחייניותיו כך שהוא ידע שהוא יאהב כל ילד, בייחוד זה שתלד אשתו. אחרי בירור עמוק עם עצמו הוא הגיע למסקנה שתחושת חוסר הנוחות שלו מבוססת על אמונתו הדתית, ששימוש בתרומת זרע הוא נגד רצון האל. כאשר שוחח עם הכומר שלו על חששותיו, הופתע מתגובתו. הכומר שאל אותו אם הוא מאמין בנשמה. גרג אמר: "כן, בהחלט". ואז שאל אותו הכומר האם הוא מאמין שהגוף הוא רק בית לנשמה. שוב אמר גרג: "כן". אז אמר הכומר: "יש נשמה קטנה המחכה להיות חלק מחייך. האם זה באמת חשוב אם הגוף שנשמה קטנה זו שוכנת בו בנוי מהגנים שלך?
(Daniluk, 2003)

אחת הדילמות הנפוצות בקרב הורים לילדים מתרומה היא – האם לחשוף בפני הילד את סיפור התרומה. כדי שההורים ישוחחו עם הילד שיולד על התרומה עליהם להרגיש נוח עם החלטתם להשתמש בתרומה. תחושת הנוחות של כל אחד מבני הזוג בנוגע לשיחה עם הילד על סיפור הולדתו מושפעת מאיך אותו בן זוג מתמודד עם אמונות פרובלמטיות שעולות בכל הקשור לאי פריון, לתרומת זרע או ביציות ולמשמעות של אבדן הקשר הגנטי שלך עם ילדך. זוהי סיבה נוספת לחשיבות של שיחות מוקדמות בין בני הזוג, לפעמים אף במעורבותו של יועץ חיצוני, בנוגע לרגשות של כל אחד מבני הזוג כלפי התהליך והשלכותיו.

ח. משולש קרבה פסיכולוגי


בגלל שקבלת תרומה מערבת צורך בצד שלישי, שיהיה מעורב בתהליך ההולדה, נוצר משולש קרבה פסיכולוגי בין בני הזוג והתורם/ת. הגישה של בני הזוג כלפי תהליך התרומה וכלפי התורם/ת משתנה מזוג לזוג. ישנם זוגות אשר מקבלים תרומה של זרע וביצית פשוט כחומר גנטי, כמרכיב על אנושי, סתמי, בתהליך ההפריה. בהתייחסות שכזו, התורם/ת נחשבים למשתתפים אנונימיים אשר בסה"כ מילאו תפקיד מועיל בתהליך הרבייה. עבור זוגות אלה, הגנים של בן/בת הזוג הפורה, האווירה שלפני הלידה והקשר עם הילד במשך שנות ההורות, נחשבים ליסוד חיוני הרבה יותר משמעותי וחשוב מהתרומה של התורם/ת:
"הרגשנו כאילו בחרנו אוסף של תכונות מתפריט, ולא כאילו בחרנו אדם".

לעומתם, אצל זוגות רבים השימוש בתרומה של זרע או ביצית, עלול להוביל למחשבות מציקות ולרגשות מעיקים, שבני הזוג מנסים להסתיר אחד מהשני. למרות שהתורם/ת נעדרים מבחינה פיסית, הם עשויים להיות נוכחים מבחינה נפשית תוך כדי ההפריה, ההריון, הלידה ולאחר שהילד נולד. במצב שכזה, בן הזוג שהגנים שלו לא היו חלק מתהליך ההפריה, עלול להרגיש זר. ישנם מקרים בהם הקשר בין התורם/ת ובן הזוג הפורה עלול אף לקבל גוון מיני.

"אני שונא להגיד את זה, אומר גבר, שיש לו ילד לאחר שהוא ואשתו קיבלו תרומת ביצית, אבל היו זמנים לאורך ההריון הזה שהסתכלתי על הבטן הזאת והרגשתי כמו גבר בוגד".

התגובות לתהליך התרומה בד"כ קשורות להאם מדובר בתרומת זרע או ביצית. ביציות נוטות להיתפס ככלי קיבול פסיבי, שלא כמו הזרע שנתפס יותר מיני ואגרסיבי. תפיסות ופנטזיות אלו קשורות להבדלים הפנומנולוגיים בין זרע וביצית. הזרע הוא אקטיבי ורב; הזרע "שוחה" באקטיביות לעבר הביצית כדי לחדור לתוכה. מצד שני, האישה מייצרת, באופן טבעי, ביצית אחת בלבד שעוברת מהשחלה לרחם ונתפסת כ"בית קיבול" שאמור לקבל את הזרע הנפלט לאחר שהגבר חדר לגופה.
בגלל שלזרע יש קונוטציה יותר מינית מאשר לביציות, התגובה של נשים לתרומת זרע יכולה להשתנות מסלידה עדינה לבחילה פיסית ממש בזמן ההזרעה. נשים שמקבלות תרומת זרע לפעמים מקבלות את תהליך ההזרעה ממש כמו פלישה, מבחינה מינית. במקרים קיצוניים, תרומת זרע, עלולה להחוות כאונס
(Zolbrod, 1993).
"זה סוג של אונס או משהו שעושים לי…בכנות…זה כמעט מפלצתי לחשוב על הילד של 'ההוא' גדל בתוכי. זה מרגיש כאילו זה אפילו לא שלי".

ישנן נשים, שהוזרעו בזרע של תורם, המדווחות על רגשות של חילול מיני, בושה, כעס ואשמה. הנשים עשויות להרגיש שהן מבצעות בגידה ע"י זה שהן עושות ילד עם זרע של גבר אחר ובאותו הזמן להרגיש נבגדות בגלל שאי הפריון של בן זוגן חייב את השימוש בזרע של תורם.
הגברים בד"כ מסכימים לקבל תרומת זרע אך חווים רגשות קונפליקטואליים. הם עשויים לחוות דאגות בנוגע לתחרות ולהסגת גבול ע"י גבר אחר והם עשויים להרגיש אחראים לכך שבת הזוג שלהם עוברת חוויה רגשית מלחיצה כל כך, שיש בה גוון של חילול גופני. אף על פי כן, אם הם היו מתנגדים לתרומה, הם היו עומדים בדרך של בת זוגם לממש את תשוקתה להריון ולילד. חשוב לציין כי נוכחות הגבר בתהליך ההזרעה מאפשרת לבני הזוג להרגיש יחד בתהליך ההפריה.

בתהליך של תרומת ביצית, בגלל שהביציות של התורמת מופרות יחד עם זרע של בן הזוג, להרבה זוגות זה עושה קונוטציה של "רומן". אמנם לנשים, בד"כ, מוטיבציה גדולה יותר לעשות ילדים והן נושאות בכל הפרוצדורות הרפואיות הדרושות כדי להשיג הריון, ובכל זאת, הן עלולות לחוות רגשות של בושה, קנאה וכעס כאשר הן מצפות למפגש ההרמוני שבין הזרע של בן זוגן עם ביציות התורמת .

"היה לי חלום שבעלי היה עם אישה צעירה…והבנתי שזאת הייתה התורמת…התעוררתי והסתכלתי על הבטן שלי וחשבתי, 'אוי אלוהים, אני נושאת את הרומן שלהם'..זה היה מוזר וזה לקח כמה שעות עד שזה עבר."

למרות שרוב הגברים, שמפרים ביצית של אישה זרה, לא מרגישים את תחושת החילול שאישה מרגישה כאשר מופרית ע"י זרע של תורם, חלק מהגברים יכולים להרגיש מנצלים. כמו אישה שמקבלת תרומת זרע, גברים עשויים להתמרמר שהנשים שלהם מנדבות אותם להפוך את מה שבאופן נורמלי הוא תהליך טבעי, אינטימי ומיני לסידור מלאכותי ומאולץ.

"את יודעת, לעשות ילד זה, מבחינה מסורתית, הדבר הכי אינטימי שקיים, ולבסוף זה הדבר הכי מנותק שקרה לי בחיי. זה מאד מצער… בשבילי זה כמעט דבר מופשט. אני מעולם אפילו לא פגשתי את האישה הזאת. מעולם לא שתיתי אתה קפה. מעולם לא שמעתי את קולה. ז"א, זה סידור כזה שנעשה ע"י הטלפון והפקס".

במקרה של תרומת ביצית גברים עשויים להיות מקוטלגים כאלו שיצרו ילד עם אישה אחרת, אף על פי שזה רק עם הגנים שלה. הפנטזיות הארוטיות מתעוררות בשל המעורבות האינטימית שלהם עם גנים של אישה אחרת ועלולות לעורר רגשות אשם ובושה.

"נניח שמישהו שם אותך בחדר ואומר לך שבחדר השני נמצאת האישה שאיתה אתה הולך לעשות ילד ומעולם לא פגשת אותה. התהליך מתחיל, ואפילו לא ראית אותה מעולם. היא חיה ונושמת וקיימת בחדר הסמוך ובטח חושבת עליך. אתם הולכים לעשות יחד ילד. הילד הזה בטח יגדל ויחיה הרבה אחריך. מה קורה לך? ז"א, אם אתה לא מת או מורדם, אתה הולך כל החיים להרגיש את הרגשות האלה, והם בהחלט היו בתוכי". (Diamond et al., 1999)

ט. תורם אנונימי או מוכר?


ברגע שהזוג מחליט על אופציית התרומה, יש הרבה החלטות נוספות שצריכות להיעשות. הראשונה היא האם התרומה תהיה מתורם אנונימי או מתורם מוכר. תורמים אנונימיים הם אלו שלא מוכרים קודם לכן לזוג. 'תורמים מוכרים' מוכרים מראש לזוג ויכולים להיות, אחים, אחיות, הורים, קרובים אחרים, או חברים של הזוג. במקרה כזה, הילד לא יהיה צאצא של זר ואף ימשיך את השושלת הגנטית המשפחתית. תרומות בתוך המשפחה יוצרות תפקידים מורכבים ודילמות במערכות יחסים ומעוררות רגשות אי שקט רבים. אחות שתרמה את ביציותיה תרגיש גם כדודה וגם כאם, כלפי הילד, וכלפי אב הילד תרגיש גם כגיסה וגם כבת זוג. היא תוכל להשתמש בזכויות שיש לה כהורה של הילד או שהיא תרגיש שיש לה זכות להיות מעורבת בחיי הילד יותר ממה שאמור להיות לה. בספרות מתוארת משפחה, שבה האם נתרמה ע"י אחותה, אך חייה בפחד מתמיד, שכשהילדה תתבגר ותשמע על מוצאה, תבגוד בה ותעדיף את דודתה שהיא בעצם אמה הביולוגית. המין של התורם גם הוא משתנה חשוב. לזרע יש משמעות יותר מינית לעומת ביציות. לכן, לקבל זרע מקרוב משפחה יכול לעורר רגשות של גילוי עריות (Diamond et al., 1999).
כאשר הזוג בוחר להשתמש בתרומה אנונימית הם ימצאו כי הקליניקות משתנות בכמות המידע שהן מספקות לזוג על התורם/ת. בקצה אחד נמצאות הקליניקות, שהמדיניות שלהן היא לספק לזוג מידע מוגבל כמו: האפיונים הפיסיים של התורם/ת, ההיסטוריה הרפואית, גזע, דת, השכלה, עיסוק, ותחומי עניין. לא נכללים שמות או כל מידע מזהה אחר. גישה זו אופיינית לבנקי הזרע ולמספר מקומות העוסקים בתרומת ביציות. הטיעון העומד בבסיס מודל זה הוא: אם יידעו התורמים מראש כי מעשה התרומה פותח אפשרות עתידית של קשר עם הילד, הם יימנעו מתרומה מלכתחילה ויוצר מחסור חמור בזרע ובביציות המיועדים לתרומה. ממחסור זה, טוענים תומכי האנונימיות, יסבלו בסופו של דבר הזוגות הזקוקים לתרומה.
בקצה השני של הקשת הן קליניקות, שעוסקות בד"כ בתרומת ביציות, ומעודדות יותר פתיחות. בבסיס הגישה "הפתוחה" היא הטענה, כי לכל אדם הזכות למידע אודות שורשיו הגנטיים וכי ההיענות לרצונם של ההורים המיועדים אינה יכולה לבוא על חשבון זכות היסוד של הילד העתידי לדעת מנין בא (רביצקי, 2003). קליניקות אלה מספקות לזוג מידע על התורמות, כולל תמונות והפנייה שלהן בכתב ידן. מקבלי התרומה מוזמנים לפגוש את התורמת פנים אל פנים. זוגות אשר בוחרים בדרך זו יוכלו לספק לילדם, כשיגדל ויתהה לגבי התורמת, את התיאור שלה ויוכלו לענות על שאלותיו בנוגע אליה.

י. סיומו של חלום – השלמה עם האובדן


חשוב שזוגות אשר נמצאים בתחילתו או בעיצומו של תהליך קבלת תרומה – זרע או ביצית – יהיו מודעים לכל הנושאים הרלוונטיים וזאת יוכלו לעשות גם ע"י שיחה עם זוגות שמנוסים בתהליך.
החוקרים גם ממליצים להיעזר ביועץ חיצוני על מנת לקבל תמיכה מתמשכת גם בתקופת ההריון ולאחר הלידה. מעל לכל אלה, ביטוי המחשבות והרגשות של בני הזוג אחד כלפי השני הוא חשוב ויאלץ אותם להאט את התהליך, להעביר תחת המיקרוסקופ את האמונות, הערכים והדחפים שלהם ולא לקפוץ מוקדם מדי לסיבוב הטיפולים הבא.
זוגות שרוצים להישאר יחד, בעודם נאבקים באי הפריון, יחוו תקופה קלה יותר כאשר יתעסקו בהחלטה לגבי התרומה, לעומת אלו שלא. כאשר האחרונים מסיימים את הטיפולים ועומדים בפני ההחלטה האם לפנות לתהליך של קבלת תרומה, יהיה מעט מאד שיוכל להחזיקם יחד.

"הצורך לעבור את כל זה כפה עלינו להיות גלויים יותר לגבי מה שאנו מרגישים. זה למעשה שיפר את יחסינו…מן סבל משותף..אנו הרבה יותר חזקים כזוג עכשיו. ואנו יודעים כעט לבטח שנוכל לסמוך זה על זה – לא משנה מה יקרה".

כמעט סוף:
אמא זה אמא זה אמא

באחת הסדנאות שהנחיתי נשמעו הדברים הבאים, מפי נשים הזקוקות לתרומת ביציות:

"כשהייתי בת 15 הרופא אמר לי שכשאהיה גדולה אצטרך לאמץ ילד. זה היה סוף העולם מבחינתי. עצם זה שהיום יש לי את האפשרות להיות בהריון וללדת את הילד שגדל בתוכי זה הדבר הכי מאושר בחיי. כל העניין הזה של להיות בהריון ולהרגיש את הילד… אישה בהריון זה הדבר הכי מקסים, נשי ורגיש שיש. הקטע הגנטי פחות חשוב לי. ההריון, זה שיש לך חיים בבטן ויולדים אותו ומניקים אותו – זה מה שמשמעותי לי, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני".

"אני עובדת עם ילדים שעברו התעללות…אז יש להם קשר דם עם ההורים שלהם, קשר גנטי, DNA, אז מה? זה כלום. הם מרביצים לילדים שלהם ומתעללים בהם…אז הגנטיקה זה לא רק מה שחשוב. מה שחשוב זה מה שמעבר".

"אני מכירה מישהי שנולדה עם רככת עצמות, שזו מחלה שב 50% מהמקרים עוברת בגנים גם לילד שיולד. והיא התחתנה ונכנסה להריון טבעי וילדה ילד. וזה הכעיס אותי כל כך. אנשים נותנים יותר מדי משמעות לגנטיקה, אפילו כשמדובר בללדת ילד לא בריא."

"עצם זה שאישה זרה, אם פונדקאית, שנושאת הריון שמורכב מביצית ומזרע של ההורים, לא מוכנה לוותר על העובר שגדל ברחמה, זה אומר משהו. כבר שמענו על מקרים של נשים, שלמרות שהעובר בבטנן לא היה קשור אליהן מבחינה גנטית, נקשרו לעובר ולא הסכימו לוותר עליו לאחר הלידה. וזה מסביר את עוצמת הרגשות וההתקשרות שיש כלפי הילד בזמן ההריון ולאחר הלידה, ללא קשר לגנטיקה".

עם התפתחות הפסיכואנליזה ושיטות אחרות של טיפול נפשי במהלך המאה הקודמת, התפתחה המודעות וההבנה לכך, שכמבוגרים, אנו נתונים, להשפעה עמוקה של חוויות שחווינו בתקופת הינקות שלנו, בעת הלידה ואפילו בהיותנו ברחם. כיום ידוע, שלמן חודשי החיים הראשונים של התינוק ברחם, עוד בהיותו עובר, הוא יצור ער, מגיב, מרגיש וזוכר. הקשר שבין האם לתינוק שברחמה נקשר זמן רב לפני הלידה
(Balaskas & Gordon, 1987).
במשך ההריון האם והתינוק כה קשורים זה אל זה, בדרכים רבות, עד שהם יוצרים יחידה ביולוגית אחת. התינוק גדל בתוך הרחם, מקום אפל וחמים, נוח וממוזג. כל הסובב אותו עשוי מאותו חומר שממנו עשוי אף הוא ומצוי באותה טמפרטורה שבה מצוי אף הוא. הרחם מאפשר לו הגנה וריפוד ושומר עליו מפני העולם כולו. הוא המאפשר לו את התפתחותו מתא יחיד לאורגניזם מורכב לאין שיעור, וכבר נוצרים בו הגפיים, השלד וכל האיברים החיוניים האחרים, כולל המוח ומערכת העצבים. הוא פטור מן הצורך לנשום או לעכל את מזונו. השליה של האם מעניקה לעובר חיים, מספקת לו חמצן ומזון מתוך זרם דמה, מסלקת את הפרשותיו ומעבירה לו נוגדנים מגינים. שק השפיר מקיף את פני התינוק ומכיל אותו, חבל הטבור מתחבר אל מרכז השליה מצד אחד ואל טבור התינוק מהצד השני, ופועל כ"עורק החיים". העובר אינו מרגיש בשום תחושה הבאה מתוכו, תחושותיו הן אלה הבאות מהאם. הוא יכול לחוש בצלילים ובתנועות, אולי לשמוע את פעימות לבו ובוודאי את פעימות לבה.
גם בהיותו ברחם יש לתינוק צורך להרגיש שהוא רצוי ואהוב כדי להתפתח בדרך הטובה ביותר. חילופי מצב הרוח אצל האם מעוררים השתחררות של הורמונים שונים וחומרים אחרים אל זרם הדם והם יעברו דרך השליה וישפיעו על התינוק. קצב החיים של האם, דפוסי השינה שלה, הרגלי האכילה, מצבה הגופני, קצבי גופה וצלילי קולה – ישפיעו כולם על העובר שהיא נושאת ברחמה.

סוף שהוא גם התחלה…

התחלות חיים ראשונות אלה מתרחשות בתוך גופך, וההרגשה של יצירת בן-אדם חדש היא אישית מאד, ייחודית ומיוחדת. בימים ובחודשים הבאים תגדל המודעות שלך להריון, שעה שגופך ישתנה כדי להגן על העובר הזעיר שבתוכו ולהזין אותו. אט אט, ככל שנוכחותו של הילד שאת נושאת בבטנך תהיה מוחשית לך יותר ויותר, תתחזק אצלך ההכרה שאת עומדת להיות לאם.
(Balaskas & Gordon, 1987)

פרופ' דניאל זיידמן
פרופ' דניאל זיידמן

רופא בכיר ביחידה להפריה חוץ-גופית במרכז הרפואי אסותא , תל אביב

פרופסור חבר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. חבר בצוות הניהול של היחידה להפריה חוץ-גופית.

אהבתם? שתפו את המאמר >>
Facebook
Twitter
Email
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:
רוצים להתייעץ עם פרופ׳ זיידמן?
השאירו פרטים, ונחזור בהקדם: